ספרים שאהבתי ב 2018

מזל קטן של קלאודיה פיניירו     הארץ המדומיינת של אדוארדו ברטי

בורחסטיין, עשרה ימים ברה של סרחיו ביסיו

מוזרים I וספר התשוקות סיפורים קצרים    פלופ של רפאל פינדו

טרילוגיה הלא רצונית - העיר של מריו לבררו

The Girl Who Read On The Metro by Christine Féret-Fleury

סבון של יורם קניוק     פשע מעודן של סרז`ו סנטאנה

גן עדן של ארנסט המינגויי
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום של מילן קונדרה

קיצור תולדות האנושות וההיסטוריה של מחר של יובל נח הררי

השנה המשיך הרומן שלי עם הוצאת תשע נשמות. קראתי לא מעט ספרים של ההוצאה ואהבתי את הרוב. קודם כל מזל קטן של קלאודיה פיניירו (לינק) והארץ המדומיינת של אדוארדו ברטי (לינק). שני ספרים יוצאי דופן. מזל קטן מספר על אמא שעזבה את בנה אחרי טעונה שבה נהרג חברו. בעזיבתה ניסתה לקחת איתה את שנאת האנשים שראו בה אחראית על מות הילד. אחרי שנים היא חוזרת לפגוש אותו ואת עצמה. בהארץ המדומיינת מספרת ילדה בת 14 מכפר בסין של שנות ה-30 על חייה וחיי האנשים הקרובים לה. ספר עדין ושקט ומלא חמלה והבנה של האחר. ספר מהפנט וקסום.

"נדרשות מילים רבות כדי לספר דקות, שניות, רגעים, שברי זמן שבקושי אפשר להבחין בהם. רצף ההתרחשות קורה במהירות כזאת שהמילים שמספרות אותו לא מסוגלות להתחבר, בדיוק כפי שנדרשות שנים כדי שמה שמתרחש בן רגע, והמלים שמספרות את ההתרחשות הזאת, יתפוגגו"

בורחסטיין ועשרה ימים ברה, שני ספרים של סרחיו ביסיו, סופר ארגנטינאי. בורחסטיין (לינק) מספר על איש שבורח מהעיר ומוצא את מיקומו בביקתה עם מפל צמוד. הוא מגיע לשם לזמן קצר אך מתחיל לסדר את חייו (ואת המפל) ונשאר שם עוד שבוע ועוד אחד עד שמרגיש שסוף סוף מצאה את מיקומו. בעשרה ימים ברה (לינק), מסופר על זוג שמגיע לירח דבש ומהרגע הראשון קרלוס מבין שלא אוהב את אירינה. מהר מאוד הסיפור מאבד צורה ונהיה נזיל. ספר קצר אך מלא התרחשויות.

"השמים, שהיו בשיאם, הזמינו לצאת, והקור - להישאר בפנים. הרוח טלטלה את צמרות העצים ללא קול. מלבד פכפוך המפל, היה השקט מוחלט. ביקעתי כמה בולי עץ להסקה (מימיי לא עשיתי דבר כזה, לכל היותר חתכתי שוליים של פקק שעם, כדי להחזיר אותו לתוך הבקבוק), הדלקתי את האח והתיישבתי ליד האש, אש שעדיין הייתה חלשה אבל כבר ורודה, צהובה, ירוקה ושחורה. שפשפתי את ידיי, גם בדמיון, כאילו אני מול מראה. לקרוא, לעשן, לשתות, לישון - פתאום לא נותרו לי משימות מלבד לקרוא, לעשן, לשתות ולישון." (בורחסטיין)

שני אוספים של סיפורים קצרים של תשע נשמות: מוזרים I (לינק) וספר התשוקות. בהחלט מומלץ כאשר רוצים לקרוא משהו מבלי להתחייב. בשני הספרים יש סיפורים שאהבתי יותר ויש סיפורים שלא אהבתי אך זאת הזדמנות מצוינת להיחסף לכותבים/ות חדשים/ות. בספר התשוקות ישנם 22 סיפורים על תשוקה מפי 16 סופרות דרום אמריקאיות. לקראו עם כוס יין אדם, לתוך הלילה.

"באותו הלילה הגופים שלנו עוד לא ידעו איך להתחבר, היא ישרה וארוכה ואני נמוכה ומקומרת, אבל באיזשהו רגע נשמע הקליק. הרגלים שלנו נכרכו זו בזו ואני הוקסמתי מאזורים מסויימים בגוף שלה, הזרועות המקועקעות, הצוואר הארוך, הכתפיים שלה, הקימור בין המותן לאגן, הפטמות הקטנות והוורודות. לא יכולתי להאמין שהגוף הזה - שופעה, חזק, נדיב - נמצא עכשיו כאן בשבילי, מתמסר, פתוח, מוכן. זה היה דמיוני, ובאותו הזמן, לא יכולתי שלא לצלול לתוכה, להעביר את הלשון על השדיים שלה, לכסות אותם בכל הפה שלי, לינוק אותם ולהרגיש איך הפטמות שלה מתקשות. לנשק אותה סביב הטבור, להמשיך ולרדת עד שנגלה לי האגן שלה, נקי משיער. לפשק את הרגליים שלה ולהתמקם ביניהן, להישען עליה, ולאט, בשפתיים רטובות, לחקור בלשון עד שיתגלו לי לראשונה הלחות שלה, הריח שלה, הרטיבות שלה..."

ספר אחרון של תשע נשמות שאני ממליץ הוא פלופ של רפאל פינדו. כמו שכתוב על גב הספר, זהו ספר פולחן, דיסטופיה על עולם אחזר שבו כל קבוצה ממציאה נורמות משלה כדי לגבש סביבם את הפרטים. סיפור על גבול האימה ברוח הזמן, אלים ומשוגע. סיפור על אנשים שמנסים לשרוד בתנאים לא אנושים ובהיסתגלותם הופכים גם הם ללא אנושיים. או אולי נכון יותר להגיד, האנושיות שבהם מקבלת צורה שונה, קיצונית ולא דומה לאנושיות של העולם המערבי של היום. פינדו מצליח לצאת מהמוקר וממציא עולם עם אנושיות חדשה.

בהמשך לספרות דרום אמריקאית, קראתי ואהבתי מאוד את הספר הראשון בטרילוגיה הלא רצונית, העיר של מריו לבררו (סמוך עלי). הדמות הראשית מגיע למקום שכולם קוראים לו העיר למרות שהוא דומה יותר לכפר קטן שנבנה סביב תחנת דלק. הוא מסתובב ופוגש אנשים, חושב, אוכל, שותה וחושב על עזיבה. דרך העלילה ה"דלה" לבררו מראה אבסורד של הקיום היום יומי של האנשים הללו. הוא שם לנו מראה בכך שמעמיד אדם "נורמלי" ומתאר דרכו את המתרחש.

"התיישבתי לצדו בשתיקה, על מנת שלא לקטוע את קיומו האפשרי של חוט מחשבותיו"

The Girl Who Read On The Metro by Christine Féret-Fleury (לינק ברוסית). עדיין לא תורגם לעברית ונתקלתי בו במקרה באפליקציה של ספרים מוקלטים ברוסית. ספר קליל על בחורה אוהבת ספרים שפוגשת איש שכל עיסוקיו הן לחלק ספרים לאנשים. להתאים לכל אחד את הספר המתאים לו. ספר לא מתיימר להיות חשוב ובזכות זאת כובש. 

עברה שנה מאז שקראתי את סבון של יורם קניוק (לינק) ואלי להתאמץ על מנת להיזכר בתחושה שעטפה אותי אז. זה ספר על מקריות, על אקראיות מאגית אך לא בהרבה מהמאגיות של חיי היום יום. הייתי רוצה לכתוב יותר, לתאר את העלילה, להיזכר בדמויות אבל אני מרגיש שלא אוכל לתאר אותו מבלי לספר יותר מדי.

"יוסף ניסה לנמק את בואו הפתאומי בכך שהערב, דווקא הערב מכל הערבים, ראה את עיניה, אולם המילים שיצאו מפיו היו אחרות, דלות יותר, ריקות, והוא לא השכיל לבאר לה שמראה העיניים האלו פרע את סברו ותבע ממנו לחדור זו הפעם הראשונה לתוך מעמקי נשמתו ושם, רצה לומר לה, ללא כחל ושרק, מצא אותה, ולכן בא. מה שכן הצליח לומר היה: "ראיתי, אבל לא ידעתי, או אולי הבטתי ולא ראיתי" ואחר כך, לאחר ששוחחו על עניינים אחרים שלא נגעו ישירות בעניין, והיו עצורים כמות שהם בעוד שמילותיהם היו ישירות וללא גינונים, אמר "בשבוע הבא אין לי בחינות ואז נוכל להתחתן""

בפשע מעודן של סרז`ו סנטאנה איש אחד, מבקר תיאטרון, פוגש אישה. הנושא הוא קריאת מציאות, פירוש סיטואציה: האם היתה זאת אהבה? האם היה זה אונס? ספר מורכב, כתיבה מפותלת, היו רגעים שחשבתי להפסיק לקרוא. אני לא יודע בוודעות למה בחרתי להכניס אותו לרשימת הספרים שאהבתי. כנראה שמשהו בו נשאר תעלומה בשבילי ולכן הוא נשאר תופש מקום במחשבותי.

"אינני מתיימר לגלות ולשחזר כאן את התודעה, את הזיכרון, בשטפם המהיר והמקוטע, כי מהלך שכזה נמצא הרחק מעבר ליכולות הכתיבה שלי, אולי הרחק מעבר להישג ידן של המילים, משום שרוב המחשבות, הזיכרונות וההשלכות עולים דרך תחושות ודימויים חופפים, כמו זה של הקב או של הקנבס שעל כן הציור, או של הצלילים, למשל החצוצרה, ושל ריחות, כמו ריח הצבע, וריח נוסף, קלוש עוד יותר, של בושם."

גם השנה חזרתי לספרים שקראתי מזמן, ספרים שאת עלילתם אני זוכר במעומעם: הקלות הבלתי נסבלת של הקיום של מילן קונדרה היה שם כאשר הושטתי את ידי ולאחר שקראתי כמה עמודים החלטתי להמשיך וגן עדן של ארנסט המינגויי שאותו קראתי לאחר שחזרתי וקראתי את החגיגה הנודדת שלו. ספרים אלו כבר מזמן בעלי חיים משל עצמם ואין צורך בהצגתם. שמתי לב שהפעם, כאשר אני יודע את העלילה (בערך, לא זכרתי אותה לפרטי פרטים) הנקרא מתערבב עם המציאות. שני הסיפורים, כל אחד בתורו, כמו מירקר בצהוב זוהר חלק מתחושותי את חיי היום יום שלי. 

עיון:

קיצור תולדות האנושות וההיסטוריה של מחר של יובל נח הררי. כהמשך לרובים, חיידקים ופלדה של דיימונד החלטתי לקראו את קיצור תולדות האנושות. הפרקים הראשונים, אלו שחופפים לספרו של דיימונד, היו לי קשים. החפיפה לדיימונד לא עשתה חסד עם הררי - בהשווה לדיימונד הוא נקרא כפופוליסט ולא כמדען. ככל שהנושאים של הררי התרחקו מנושאיו של דיימונד, נרגעתי ואף התחלי להנות מהספר. שמתי לב שההנעה שלי עולה ככל שההכרות שלי עם נושא הפרק קטנה. בהתחלה חשבתי שזהו סימן לא טוב אך לבסוף השתכנעתי כי הספר לא מתיימר להיות מדעי כמו זה של דיימונד ושהשיפוט שלי אמור להיות בהתאם. אהבתי את חלק ד של הספר ובמיוחד את הפרק על דת הקפיטליסטית בה הררי מצליח להסביר את המאקרו כלכלה בפשטות ולקשור את התפתחותה להתפצחותה של המהפחה המדעית. בספרו השני, ההיסטוריה של המחר, ישנן הרבה חזרות בהתחלה אך סה"כ הספר מעניין, במיוחד חלק ב - האדם נותן משמעות לעולם.