סבון / יורם קניוק

בדומה להרבה סופרים טובים, גם לקניוק יש עתה ספר שפורסם אחרי מותו. פרופ' עדיה מנדלסון-מעוז מהאוניברסיטה הפתוחה עברה על חומרים שהשאיר ומצאה חלקים של הרומן. קניוק התחיל לכתוב את הרומן באנגלית ב- 1959 ואז עם מעבר חזרה מארה"ב לארץ כתב אותו מההתחלה כבר בשפה העברית. החומרים שנמצאו, היו מחולקים לגרסה ראשונה וגרסה מאוחרת יותר, עד 1964. לאחר כשנתיים של בחירת החומרים ועריכתם פורסם הספר ב-2017.

בלי ספוילרים... כמעט.

הספר מספר סיפור של ארבע דמויות ראשיות: יוסף, סטודנט לכימיה שעובר מתל אביב לירושלים אחרי המלחמה כדי ללמוד באוניברסיטה. דמות ראשית ברומן, בחור מופנם, ולא צבעוני במיוחד. אבי, חברו שלחם במלחמה ולומד ציור - הדבר היחיד שלא טוב בו ומתפרנס ממכירת אוסף שיני ערבים שאסף במהלך המלחמה. איה, בחורה יפיפיה שאיבדה את בעלה במלחמה, איבדה את אימה עם הולדתה ואת ילדיה בלידה. רות, ניצולת שואה שהתנצרה והגיע לארץ. היא איבדה את אמא ואחותה ושונאת את אביה על מה שעשה בעבר.

לספר שני חלקים. חלק ראשון מתאר את ארבעת החברים, ישנה הכרות אימם והקשרים שמתפתחים ביניהם. בחלק שני קניוק מפגיש את ההווה עם העבר (של רות). אביה צץ מהעבר ומגיעה לחפש אותה. 

לפני "סבון" קראתי רק ספר אחד של קניוק - תש"ח לכן אני לא יכול לדבר על האם הספר דומה לספריו האחרים או לא. סגנון כתיבה אכן דומה לתש"ח: משפטים עם הרבה פרטים קטנים, גוונים של רגשות ותחושות, תיאורי אופי. הרבה משפטים ארוכים. תוך כדי הקריאה הרגשתי שאני מסתכל על ציור שנוצר לפני עיניי, פה עוד קו, שם עוד צל, מוסיף צבע, מתקן, מערבב, מצייר מעל... העובדה שקניוק התחיל את דרכו האמנותית כצייר והפך לסופר מאוחר יותר כמובן חיזקה את תחושותי. 

בחלק שני הרגשתי שינוי, כאילו קניוק עצמו קצת מתעייף, אולי זאת גרסה שלא שכתב אולי הפסיק לעבוד עליה כי החליט להתחיל ספר אחר. אולי הרגשתי את חוסר סבירות רצון שהוביל להחלטה לא לפרסם את הרומן. יכול להיות שלא, אולי סתם התרגלתי לסגנון, עשיתי הפסקה בין החלקים. אולי פשוט החלק השני פחות עניין אותי? בכל מקרה, את החלק השני אהבתי פחות למרות הופעתו של יוזף, אבא של רות שמגיע לחפש את רות וסיפורו, וסיבת שנאתה של רות כלפיו, מתגלים. 

יוזף הוא דמות מעניינת ולפי פרופ' עדיה הוא כנראה הסיבה שהרומן לא פורסם. הדמות של יוזף התעלתה על דמותו של יוסף בעיני קניוק והפכה לבסיס דמותו של אדם שטיין מ"אדם בן כלב" רומן של קניוק שראה אור ב- 1969 ונחשב בעיניו הספר החשוב מבין ספריו.

עכשיו ספוילרים.

יש בספר ניגודיות בין מציאות יומיומית של אחרי המלחמה אל מול המיסטיות של הסיפור הלא יאומן של הדמויות, בעיקר איה ורות. איה שבמשפחתה הנשים מתות במהלך הלידה, חיה עם אביה המגונן עליה ושומר שלא תמות כמו אשתו. איה נכנסת להריון מוקדם ומחליטה להוליד את הילד למרות הסיכונים. הילד מת, היא לא. מאוחר יותר היא תעבד את בעלה, אדם, שלא אהבה ותחייה עם חייל אמריקאי שלחם במלחמות רבות ותמיד בצד הלא נכון. בעלה שלא אהבה מת בקרב כאשר נשאר לחוד עם אבי ומסביבם אויב. הם מחליטים להתאבד בעזרת רימון ולפני זה מחליפים ביניהם רימונים. לפני זה בתל אביב, יוסף הרכיב את אותם הרימונים, יוסף שאהב את איה מימי בית ספר. את הרימון של אבי הרכיב טוב ואת זה של אדם לא. אבל הם מתחלפים ואבי שמקבל את הרימון הלא טוב נשאר בחיים ומאוחר יותר יתאהב באיה. בסוף יהיה לאיה תינוק, תינוק של רות שתמות בלידה. רות ששרדה את השואה לא שורדת את ההריון בעקבות הניסויים שעשו אליה הנצים. אבל לפני זה היא מתאהבת ביוסף ומחכה לו, בלי לפעול ויוסף מגיע בסוף והם מתחתנים ונולד להם בן, אבנר, ורות מתה בלידה. ולפני זה היה לרות אבא, אבא מוקיון. מוקיון שבידר את הקצינים הגרמנים במחנה ואז גם את היהודים בדרכם למשרפות. אבא שראה את אשתו והבת שלו הולכות אל המוות ולא אמר דבר ולא הפסיק לנגן על הכינור ובכה רק אחרי... ורות לא סולחת. לא סולחת אך משאירה ליוסף מכתב שיקרא אחרי מותה ובו משאלה שיחפש את אביה.

תקראו.