פעם שלישית שאני מתיישב לכתוב על הספר מאז שסיימתי לקרוא. אני מוחק הכל ומתחיל מההתחלה, מנסה לכתוב כי כך אני זוכר. ספר טוב הוא כמו חלום - בזמן הקריאה הוא ממלא את כולי: מחשבות, רגשות, תחושות ועם סיומו הכל מתפוגג במהירות.
על מה אני רוצה לכתוב? מה הייתי רוצה לזכור?
"נדרשות מילים רבות כדי לספר דקות, שניות, רגעים, שברי זמן שבקושי אפשר להבחין בהם. רצף ההתרחשות קורה במהירות כזאת שהמילים שמספרות אותו לא מסוגלות להתחבר..."
במהלך ארבעת הימים האחרונים אני ממשיך לדפדף בספר בנסיוני להאט את התפוגגות החלום. קורא פה ושם, מדפדף.
"התהום מעורר משיכה. לפעמים בלי שנהיה מודעים למשיכה הזאת. יש אנשים שאותם היא מושכת כמו מגנט. אלה שיכולים להציץ, להביט מטה ולחוש שהם מסוגלים לקפוץ."
התמסרתי לספר מהעמודים הראשונים וקראתי אותו במנות גדולות, מהר, ויחד אם זאת חזרתי וקראתי שוב, קטעים שלמים, פרקים. חזרתי על מנת לסמן קטעים שאהבתי במיוחד - אותם פרטים קטנים: מחשבות, נגיעות, ליטופים, מבטים.
"הוא שוב מביט ביד שלי - שעכשיו אוחזת בעט - ולא מסיר את מבטו הנעוץ בה. אפשר היה לחשוב שההתלהבות והאנרגיה שבהן נכנס למשרד שלי לפני רגע אזלו, והוא חייב להטעין אותן. הוא נשאר כך לזמן מה קצר שאני לא יכולה לחשוב בשניות, גם לא במלים."
מה אני רוצה לזכור?
"מה גרם לך להתאהב בי? מריאנו היה עונה לי: הכול. אבל לומר הכול זה כמו לומר שום דבר"
העלילה של הספר פשוטה, אני אזכור אותה גם בלי לפרט. אמא, בן, פרידה ארוכה, בדידות, חיפוש משמעות, "טוב לבם של זרים", התמודדות עם החזרה, עם המפגש, ומבט על העתיד.
המבנה. בנוסף לטקסט הראשי שמערבב בין עבר להווה, וזורק את הקורא הלוך ושוב יש גם טקסט נלווה. מין לווין שמסתובב סביב הטקסט הראשי ונבנה לאט לאט עם התקדמות העלילה. בהתחלה לווין זה מרמז על מה שהיה ואז, כשנגלה בשלמותו, הוא מגשר בין העבר לעתיד.
"כותרת עשויה להיות ברורה כבר מהשורה הראשונה, היא עשויה לצוץ באמצע הכתיבה, או כשהטקסט כבר גמור. במקרה כזה, אם היא עולה רק לאחר שהכל כבר נאמר, מה שכתוב משתנה עם מתן השם: הוא משתנה במקורו אך א-פוסטריורי לכתיבה. הכתוב הופך להיות מובן רק לאחר הרגע הזה."
הנגיעות הקטנות. בעיני זה עיקר הספר - הן אלו שגרמו לי לצחוק כי איני יודע לבכות. הן אלו שמאפשרות להתאהב בדמויות מסויימות ולחוש בוז כלפי אחרות. את הנגיעות הקטנות הללו הכי קשה לזכור, התחושות מתפוגגות ראשונות ואין טעם לחזור ולקרא משפטים בודדים מהספר - אי אפשר לעקור אותן מהטקסט.
המשפטים.
"היא משקרת באמינות, כמו כל סופר טוב... ואם היא משקרת באמינות, זה משום שהיא יודעת על מה היא מדברת"
"אני יודעת, אני מודעת לשגיאה שטומן בחובו פענוח הצופן, ולסבל שעלולה השגיאה הזאת לגרום לי. אבל אני לא מסוגלת להפסיק לעשות זאת. אני מתארת לעצמי תרחישים אפשריים. אני מחפשת רמזים בכל אחת מן המלים שלו. בארת היה אומר לי שלא לעשות זאת, גם רוברט."
"אולי זהו האושר, רגע להימצא בו, שנייה כלשהי שבה המילים מתייתרות, כי יהיה צורך במלים רבות מדי כדי להצליח לספר את הרגע הזה. להעז לקחת אותו בכל ממשותו, ולא להרשות למילים, בקנאותן, לספר עליו, לגרום לו לאבד את עוצמתו. הזמן הדחוס וכישלון התיאור שמרחיב אותו. האושר בתור דימוי שיש לצפות בו בשתיקה."
תל אביב,
הדר יוסף,
מרפסת,
שלוש סיגריות.
2018
No comments:
Post a Comment