למחרת החתונה מגיעים קרלוס ואירינה לחופשה באי "רה" וזה בערך הדבר הנורמלי היחיד בספר. בעמוד שני קרלוס מבין בפתאומיות שהוא בכלל לא אוהב אותה - מה עושים? הוא לא ידע אם עוד אהב אותה אתמול ולפתע הפסיק, אולי מאייפות? או שהוא לא אוהב אותה כבר תקופה ורק עכשיו הבחין בכך? כמובן שזה לא הנושא של הספר אלא סיפור מסגרת בלבד. כבר מההתחלה מבינים שסרחיו לא הולך לשחק משחקים - המציאות נחפת על הדמויות (ועל הקוראים) ללא רחמים. אין תהליכים איטיים, זהו ספר קצר, דברים קורים מהר והדמויות מחויבות להגיב מייד.
סיימתי לקרוא, סגרתי את הספר והמשכתי לשבת על הספה. מביט על הכריכה של הספר ומנסה להבין את תחושת הבלבול המתפשטת. נזכרתי בתחושה דומה שהרגשתי כאשר יצאתי מפומפידו שבפריז ופעם אחרת כאשר ביקרתי במומה שבניו-יורק. נזכרתי שמנה נכבדה של אמנות מודרנית מערערת אצלי תחושת סקרנות, רעב ובלבול.
כאשר אני מסתכל על ציור של קאראווג'ו, ההבנה שלי מסונכרנת עם התחושות שהוא מעורר בי, גם בלי לדעת את הסיפור מאחורי הציור או מבלי להבין משהו בציור בכלל. מה שאני רואה ומבין זה מה שגורם לי להרגיש - קשר פחות או יותר ישיר. לעומת זאת, כאשר אני מסתכל על ציור של מירו אני בהחלט לא מבין הרבה ואז פתאום נדמה לי שאני תופס משהו ואז זה שוב נעלם. בראשי צצות כל מני רעיונות שלא מסתנכרנים עם התחושות וזה מגביר את העניין שלי ביצירה וגורם לתחושת בלבול ורעב. לא יודע למה רעב.
בכל מקרה, כיצד אפשר לייצר אפקט דומה בספרות?
כיצד מייצרים סוריאליזם בעזרת מילים?
תקראו את סרחיו ביסיו - עשרה ימים ברה.
No comments:
Post a Comment