סיפור על אהבה וחושך / עמוס עוז

הספר הנפלא הזה, לפני שסוף-סוף אזרתי אומץ וקראתי אותו, עמד אצלי על המדף משבוע הספר של 2014. הסתובבתי אז ביריד הספרים שבכיכר רבין וראיתי את עמוס עוז יושב על כיסה פלסטיק כמה מטרים מהדלפק של הוצאת כתר. סביבו לא היו אנשים כי הוא הגיע רק לפני רגע ועוד לא הספיקו להכריז על כך שאפשר לגשת ולקבל את חתימתו. אני מיהרתי לקנות את הספר כי גם כך תכננתי לרכש אותו וכי נורא רציתי לגשת אליו לפני שהידיע על כך שהוא פה תתפשת בכיכר. כאשר ניגשתי עליו והספר בידי הבנתי עד כמה זה בנאלי, מה אגיד לו? הרי הקדשתו תהיה חסרת ערך, הקדשה גינרית חסרת יחוד. רציתי לשאול אותו משהו אך לא היה לי רעיון וזמן לחשוב על אחד. רציתי לספר לו על כך שלפני חודשיים הייתי אצלו בהרצאה וממש עכשיו קראתי את אוסף הסיפורים תמונות מחיי הכפר. להגיד לו שאהבתי את דמותה של חנה ממיכאל שלי.

"מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין הייצירה לבין מי שכתב אותה - טועה: כדאי מאוד לחפש לא בשדה שבין הכתוב לבין הכותב אלא דווקא בשדה שבין הכתוב לבין הקורא"

בינתיים מאחורי הדלפק התחילו להגיע אנשים, עובדי ההוצאה לחצו את ידו, חיוכו, התחבקו. לא משהו המוני, אחד אחד התקרבו אליו, כמו חברים ותיקים. ראיתי שחלון ההזדמנויות שלי נסגר, עוד מאט יכריזו על כך שעמוס עוז פה ועד אז יתפוס אותו משהו מההוצאה ואז הרי לא ארצה להפריע לשיחתם.

"בעיניים עצומות הייתי מביט ברועת האווזים היחפה, שהייתה לי סקסית עד דמעת עוד לפני שידעתי כלום"

אזרתי אומץ וניגשתי אליו, אמרתי שלום והושעתתי את הספר. ראיתי שאחרי מתחיל להיווצר טור, כאילו רק חכו שמישהו יגש ראשון. הוא חייך אלי קלות, לקח את הספר וברגע קצר של היסוס מצידו ביקשתי שיכתוב את המשפט ההוא על חברים ואוייבים. ראיתי שהוקל לו על כך שלא צריך לכתוב הקדשה מזויפת. 

"אם כתבת ספר, אולי יתמזל לך מזלך ואנשים יקראו בו זמן מה, עד שיבואו ספרים חדשים ממנו וייקחו את מקומו, אבל כל המוליד מילה חדשה הרי הוא כנוגע בנצח."

מדי פעם הייתי גולש עם מבטי על מדפי הספרים והייתי עוצר להביט בו. לפעמים אף הייתי מרים את הספר, מדפדף, מסובב, קוראה את מה שכתבו על הכריחה האחורית ובאצם שוקל אותו, מתלבט אם יהיה לי את הכוח הדרוש לקראו אותו. לבסוף הייתי מחזיר אותו אל המדף, חזרה בין מיכאל שלי לבין תש"ח של יורם קניוק. 

בסוף 2018 שוב הרמתי את הספר אך הפעם הרגשתי שהגיע הזמן. דווקא הפעם משך אותי הגודל שלו, פרויקט שלם לקרוא ספר כזה (במיחד שלאחרונה הייתי קורא הרבה ספרים של תשע נשמות). התחלתי לקרוא לאט, סופג רוגע, נהנה מכל מילה, מכל משפט. כבר מהעמודים הראשונים, לאחר כמה עשרות בודדות, הרגשתי את הקצב הרך. נהנתי מאוד מכך שלא רק שאני לא ממהר לקרוא, גם עוז לא ממהר לספר לי את סיפורו.

"גם החופש איך לשחק, כתבה פניה, תלוי באופן אירוני במזל של כל אחד, בסבלנות, בתבונה, באינטואיציה, בהעזה. והרי אלה הם גם כן בסך הכול רק קלפים שמחלקים או לא מחלקים לנו לפני המשחק בלי לשאול אותנו? ואם ככה, אז מה סוף-סוף כן נשאר חנו בתור חופש הבחירה?"

הסיפור מתקדם מצעדים קטנים, ואז חוזר במעגלים ,מתקדם עוד קצת, ושוב מעגל וכך הלאה. בכל חזרה נפתחת עוד זווית, עוד דמות מופיע, עוד רגש נפתח, עוד מחשבה. ואז הוא מת, עמוס עוז. וכאילו הכרנו, מילא אותי עצב. לא צער, כי ההכרות היתה חד צדדית והיתה כמו בין מכרים רחוקים. לא משהו אישי, כמו מישהו שהיה בכיתה ליד ולקח לך זמן להיזכר בו אבל אז נזכרת ונהיה לך עצוב. חיכיתי מספר ימים כי היה לי מוזר להמשיך לקרוא כאילו כלום לא קרה, לעשות את עצמך כאילו המספר עדיין חי. 

"הלוא הזיכרון החי, כמו אדוות במים וכמו הרטטים העצבניים העוברים בעור האיילה רגע לפני בריחתה, הזיכרון החי בא פתאום ונרעד בו-ברגע ובבת אחת בכמה מקצבים, בכמה מוקדים, לפני שהוא מתאבן כולו וקופא בלי ניע והופך להיות זיכרון של זיכרון"

ככל שהמשכתי בקריאתי הבנתי (הרגשתי?) שיותר ויותר חללים בסיפור מתמלאים בפרי דמיונו של עמוס. הסיפור מתמלא חיים, מתמלא בצבע, רחות. בין העובדות ההיסטוריות, הזכרון מקבל יותר ויותר אומץ, יותר ויותר חופש. נראה שחוץ מלספר, עמוס משתדל גם להגיד: תרשה לעצמך לזכור!

"הלוא מיד כשבאתי לעולם ציפתה לי בפתח אישה שאני זה עתה גרמתי לה כאב חזק, והיא גמלה לי חסד-רוך, טובה תחת רעה, והגשה לי שד. המין הגברי, לעומת זאת, ארב לי ממש בכניסה עם סכין-המוהל בידו."

וגם זה:
"ותזכור שידידות בין אישה לבין גבר היא דבר יקר ונדיר הרבה-הרבה יותר מאשר אהבה: אהבה היא בעצם דבר די עבה ואפילו מגושם בהשוואה לידידות. ידידות כוללת בתוכה גם מידה של עדינות-הנפש, ושל הקשבה ונדיבות, ושל חוש מידה משוכלל."