הסיפור על אהבה וחושך / עמוס עוז הבשורה על פי יהודה / עמוס עוז
צבע החלב / גל ליישון עולם הסוף / אופיר טופה גפטה
שנתיים, 8 חודשם ו-281 לילות / סלימן רושדי היו ימים בארגנטינה / אנדרס נאומן
האבוקדו שלא יבשיל / איליין דנדי העולם עוד יראה את פניי / אלפרד הייז
פרח קטן / יוסי אביליו המקום / מריו לבררו
ענן אטלס / דייוויד מיטשל דרווין באיילון דרום / סמדר רייספלד
"ההתמרדויות נראו עתה, מהעמדה המרוחקת של קור הרוח, מהמעטה הדק של המכובדות שרכשתי, מטופשות ובזבזניות, והערמומיות נראתה לי כעת תכונה שכדאי לאמץ כתו אישיות מובחן" העולם עוד יראה את פני / אלפרד הייז
אחרי שקראתי את המאוהב של אלפרד הייז ובזמן שחיכיתי ליציאתו של העולם עוד יראה את פני, הציפיות שלי עלו שחקים. בנסיעת עבודה לניו יורק עברתי בחנות ספרים קטנה לא רחוק מכיכר וושינגטון ורכשתי את הספר - My face for the world to see, קסום. טיילתי בעיר, קראתי פה ושם אבל מהר מאוד הבנתי שהאנגלית קשה לי. השתוקקתי להבין כל מילה, לכן הפסקתי לקרוא והמשכתי לחכות ליציאתו של הספר בעברית. ואז סוף-סוף הוא יצא והצפייה השתלמה. זהו ספר חכם ומאופק על איש נשוי רחוק מהבית ואישה צעירה שלא מצאה את אשר חיפשה בעיר הגדולה. סיפור שבקלות יכול להיות מסווג כבנאלי אבל הפרטים, הכל בפרטים... ושפה, ותיאורים.
"בנתיים, בחוץ, בלילה הסובטרופי במידה בלתי סבירה לבלבו צמחי הגרניום. שבלולים זעירי קרניים זחלו במורד חניות האספלט. עצי בננה שגשגו על גבולם של מגרשי חניה, וציפורי אהבה השתכנו בזוגות באותם מוסכים ביתיים מקורים ששופצו והפכו לדירות רווקים ברחובות הצרים אפופי הבתים, שאליהם, אפילו עכשיו, ירדו חתולי בר לחפש מזון, ודביבונים חיטטו בהם בפחי האשפה"
הסיפר על אהבה וחושך והבשורה על פי יהודה של עמוס עוז, שני ספרים שקראתי ברצף עם חפיפה קלה ביניהם. את הסיפור על אהבה וחושך קראתי אחרי שהספר עבר איתי כמה דירות (כתבי כאן) ולהבשורה על פי יהודה הקשבתי בנסיעות. תיאורטית הספר הראשון אוטוביוגרפי והשני סיפורת, בפועל גם בראשון יש כנראה יותר דמיון מאשר ביוגרפיה: פיתוח דמויות, צבעים... ציור שמן על קנבס, 5 על 5 מטר. חייבים להתרחק קצת כדי לתפוס את כל הציור בשלמותו ולהתקרב קרוב קרוב על מנת לראות את כל הפרטים, הקווים, החיספוס שמשאיר המכחול.
"הזכרון החי, כמו אדוות במים וכמו הקווים העצבניים העוברים בעור האיילה רגע לפני בריחתה, הזיכרון החי בא פתאום ונרעד בו-ברגע ובבת אחת בכמה מקצבים, בכמה מוקדים, לפני שהוא מתאבן כולו וקופא בלי ניע והופך להיות זיכרון של זיכרון"
הספר השני שציפיתי לו הוא ספרו השני הרואה אור בעברית של אנדרס נאומן. בעקבות לדבר לעצמיינו (כאן) יצא ספרו האוטוביוגרפי, היו ימים בארגנטינה. במקרה זה הציפיות היו כנרא גבוהות מדי ולמרות שהספר מצויין, נשארתי לא מסופק. לדבר לעצמיינו הוא ספר פרדוקסלי וחד פעמי. ספר שבילתי אפשרי לכתוב אותו ובכל זאת הוא ישנו, מילים מודפסים על דפים לבנים וכריחה. לעומתו היו ימים בארגנטינה הוא "רק" ספר מצויין.
"צללית חדשה, בכותונת לילה, עושה את דרכה במסדרון של בית הסבים שלי. צללית יחפה כהת שיער, כאילו היתה שארית של לילה. השחר זה עתה עלה, ואמי, מדלגת בין שני האורות, רדומה למחצה, חושנית בלי להתכוונן, יוצאת מחדרו של אבי."
האבוקדו שלא יבשיל של איליין דנדי הוא ספר שסיקרן אותי מאוד. ספר אוטוביוגרפי נוסף, השנה התחלתי מהסיפור על אהבה וחושך וזה כנראה התווה את טעמי, על חיי צעירה אמריקאית בפריז בשנות ה-50. ספר ספוג חופש, הזכיר לי את החגיגה הנודדת של המינגויי וקצת את חוג הסרטן של מילר. יחד עם זאת, זה ספר שכתוב על ידי אישה ולכן הוא שונה: אותן רחובות, אותם גשרים, אותם בתי קפה אבל הכל מהסתכלות של 180 מעלות.
"הוא לקח אותי לסטודיו שלו, מזג לי תה דוחה לחלוטין והבטנו בציורים שלו במשך זמן מה. ואז, כאילו זה היה הדבר היחיד שנותר לעשות, הוא עשה איתי אהבה. כשיצאתי הסטודיו היה חשוך וקר. הרגשתי מנוסה מבלי להרגיש שעברתי את זה באופן אישי. ממש הדהמתי את עצמי, אם לומר את האמת. הייתי רחוקה מאוד מסנט לואיס. עברי נסוג ממני קצת מהר מדי."
צבע החלב של גל ליישון ופרח קטן של יוסי אביליו, לכאורה אין שום קשר בין שני הספרים. הראשון על ילדה הגדלה אי שם באנגליה הכפרים והפטריארכלית עד אינסוף והשני על זוג נשוי והבעל שמשחק עם המוות. מה שמשוטף לספרים אלו שאי אפשר להשאר עדישים כשקוראים אותם ויותר מזה כשמסיימים.
"הסתיו הוא הזמן שהעלים נהיים חומים ומתקפלים ומתייהשים. ואי אפשר לדעת מה העלה הראשון שמשתנה. כי הקיץ והסתיו זזים לאט אחד לתוך השני. זה לא קורה ביום אחד שכל העלים נהיים חומים"
השנה חיפשתי נואשות לקרוא ספר מקור טוב ולצערי לא אהבתי את רוב מה שקראתי. עולם הסוף של אופיר טופה גפטה ודרווין באיילון דרום של סמדר רייספלד דווקה כן. הספר הראשון משך אותי עם הרעיונות והעלילה המקורית והשני עם הקצף האיטי שבו משתנה נעמה, הדמות הראשית. בחלקים מסוימים היה נדמה לי שאני מציץ לחיי נעמה, מסתכל לתוך חלונה, עוקב אחריה ברחוב, מסתכל עליה בבית קפה. נהנתי להיחשף למחשבותיה.
"הרי מהם זיכרונות הילדות אם לא המאובנים של רגשותינו. רגשות קדומים שהתכסו באדמת הזמן, החלקים הרכים התפוררו ונשאר רק השלד הקשה שמסמן, רק ברמז, את הדבר החי והפועם שהיה כאן לפנים"
כשקראתי את עולם הסוף הרגשתי שאני נחשף למשהו חדש, לסגנון שלא התנסתי בו, משהו בין פנטזיה לאגדה. בהמלצת אחד הגיבורים, המשכתי עם הסגנון וקראתי את שנתיים, 8 חודשם ו-281 לילות של סלימן רושדי. במקרה זה היה די ברור שהסיפור קרוב יותר לאגדות, מין אגדה למבוגרים. סיפור על מעבקי כוחות בין ג'ינים שגולשים לעולמם של בני האדם. ספר על מעבק בין רציונלי לאמונה, בין תבונה למדומיין, בין חופש לפחד.
עוד ספר מיוחד הוא מקום של מריו לבררו, כנראה הספר המוזר ביותר שכראתי השנה. זהו הספר השני בטרילוגיה הלא רצונית של לבררו. את הראשון, העיר, קראתי כשנה לפני השני (גם הכתיבה שלהם לא הייתה רציפה). הגיבור מוצאה את עצמו במבנה מלא חדרים ונאלץ לחפש את דרכו החוצה. שום דבר בסיפור הזה הוא לא רגיל. ספרות סוריאליסטית במייטבה.
הספר האחרון ברשימה שלי הוא ענן אטלס של דייוויד מיטשל. הוא אחרון ברשימה למרות שהשאיר עלי רושם חזק. בספר שישה סיפורים שמתרחשים בזמנים שונים הקשורים זה לזה על ידי פרט קטן כולשהו. כל סיפור כתוב בסגנון שונה המתאים למספר של אותו הסיפור. כל סיפור מסופר בצורה מעוד אישית ומפורטט. לפעמים הרגשתי שאני מוצף בפרטים לא חשובים ושוליים. אבל כשהתרגלתי הפרטים לא רק שהפסיקו להפריע, התחלתי להנות מזה. כל סיפור בטורו ניפסק באמצע ומתחיל סיפור הבא עד הסיפור השישי, העתידני ביותר, שמסופר במלואו ואז חוזרים לכל שער הסיפורים בסדר הפוך, כך שהספר נגמר בסיפור שממנו הוא מתחיל. בגלל שהסיפורים ביחד מכסים אולי אלף שנה (לא ברור מתי בדיוק מתרחש הסיפור האחרון) נוצרת הכללה של תכונות אנושיות. למרות שהסיפורים שונים זה מזה, הם כולם בסופו של דבר מדגישים תכונות מסויימות של האדם. בכל סיפור יש מאבק בין "טוב לרע" ובסופו של דבר המעבק הזה נמשך לאורך כל הספר, כאשר בכל סיפור הוא תופש צורה אחרת.
No comments:
Post a Comment