אלוף בן – מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הישראלית

הרצאתו של אלוף בן (עורך "הארץ") על הפוליטיקה בישראל לא תוכננה כחלק מ"השבוע הפוליטי" בקמפוס. במקור בן תכנן לדבר על תקשורת בעידן האינטרנט אך כאשר ראה שהתאריך והמיקום, מתאימים, החליט לדבר על פוליטיקה.

אני רוצה להתחיל בכך שאומר שבן הפתיעה אותי באיזון דבריו. לא סוד ש"הארץ" הוא עיתון עם אורינטציה שמאלנית. אך למרות זאת, בן הציג סקירה מאוד מקצועית וטכנית של מהלכים פוליטיים ומניעיהם. אולי בסיכום שלי הדברים יקבלו גוון סובייקטיבי יותר מאשר הוצגו בהרצאה, ועל כך אני לוקח אחריות מלאה.

הטענה המרכזית של בן היתה כי הדמוקרטיה הישראלית דומה יותר ויותר לדמוקרטיה ישירה ולא ייצוגית. בחירת נציגים ומה שנקרא "שגר ושכח" לא קיים עוד ומה שהחליף זאת הוא ההשפעה על הנציגים בעזרת סקרים. העם בוחר את נציגיהם וממשיך להשפיע על סדר היום (בזמן אמת) בעזרת סקרים שהולכים ומשפרים את הרזלוציה (שאלות ספציפיות יותר ותדירות גבוהה). כניסת קדימה לקואליציה היא רק דוגמה אחת שהוא הביא ועל זה בהמשך. שינוי עמדות בקרב הפוליטיקאים הוא דבר הרבה יותר נפוץ משנדמה לנו כי הזיכרון מטעטע.

לפני הבחירות בין ציפי לביבי, היה ביניהם הבדל משמעותי ביחסם לתהליך השלום. ציפי דיברה על שתי מדינות בגבולות 67' וביבי שלל זאת על הסף. ללא קשר אם האמין בזה או לא, זה שירת אותו בכך שהביא לו קולות מהימין. לאחר הבחירות, אובמה מציג את חזונו ובו שתי מדינות המבוססות על גבולות 67', בנוסף הסקרים מראים תמיכה בחזון זה בקרב הישראלים. כעבור פחות משבועיים מנאום אובמה, ביבי משנה את דעתו ומכריז על תמיכתו ברעיון של שתי מדינות לשני עמים. מהלך זה משמר את הפופולריות של ביבי והופך את ציפי לפחות רלוונטית על ידי ביטול הפער ביניהם בנושא "הדגל' שלה.

המחאה החברתית בקיץ שעבר, שמה את ביבי בעמדה מאוד לא נוחה עקב תדמיתו הקפטליסטי. כאשר הדבר מתחיל לבאו לידי ביטוי בסקרים, ביבי מקים את ועידת טרכטנברג ומתחיל לדבר על עקרונות סוציאליים (דיור מוגן, חינוך חינם, הורדת מסים), דברים מנוגדים להשקפותיו שלפני ההפגנות אך שוב, מצמצם פערים בינו לבין היריבים הפוליטיים שלו (שלי יחמוביץ שמתלבשת, בהתבסס על סקרים, על הסיסמה: סוציאל-דמוקרטי). בנוסף הוא מחזיר את שליט עם שחרור של יותר מאלף אסירים בטחוניים (שוב מעשה שהתנגד לו כל חייו).

פסיקת בג"צ לביטול חוק טל והתמיכה הרחבה של הציבור בתהליך זה, מצריכה שינוי דעה פעם נוספת. וכיוון שביבי מבין כי בעיית הדתיים-חילונים במדינה משחקת לרעתו (שותפים 'טבעיים', נשיקות מהרב עובדיה וכו'), הוא מכריז על הצורך בשיוויון בנטל ושינוי שיטת הממשל (למנוע סחטנות סקטוריאלית). בנוסף זו הרי האג'נדה של יאיר אז עדיף לעצור אותו עוד לפני שצבר תאוצה (דרך אגב, בחירת נושאים אלו ע"י יאיר כנושאי ליבה גם כן נובעת מהתבוננות בסקרים).

בחזרה לברית ביבי-מופז. מופז דיבר על שינוי סדר עדיפויות, התכוון להוביל את המחאה החברתית, להילחם בשחיתות ובקיצור לשכנע אותנו שהוא עדיף מביבי מצד ימין ומשלי מצד שמאל. כאשר הסקרים הראו התרסקות, מניות מופז צנחו מטה וביבי היה מספיק ערני לקנות אותן. פתאום שני הנושאים החשובים והדחופים ביותר נהיו שינוי חוק טל ושינוי שיטת הממשל. הרי לא התאפשר לו לחבור לקואליציה ולהמשיך לדבר על שינוי סדר עדיפויות כלכלי שכן בנוסף לכך הסקרים גם מראים כי העם מאד מודאג מחוק טל אז למה לא להרגיע אותו?

פרט מעניין (שאני לא הספקתי לשים אליו לב ואולי הוא לא באמת כה מעניין למי שכן שם לב) הוא כאשר דיברו על בחירות קרבות (לא רק בשבוע לפני ההתמזגות מופז-ביבי אלא מספר חודשים אחרונים) העניין האירני שיחק לטובת ביבי-ברק. הסקרים הראו העדפה ברורה שלהם על פני שלי או יאיר כאשר נשאלה השאלה "את מי אתם מעוניינים לראת בראשות המדינה בזמן מלחמה?". אבל כאשר בשבועיים האחרונים, בחירות כבר לא עומדות בפתח, עניין אירן ירד מסדר היום. אין לו תפקיד (בינתיים).

בהמשך להרצאה, בן העריך כי המהלך דווקא טוב ליאיר. הבחירות נידחו ועתה יהיה לו יותר זמן לבנות את עצמו ואת מפלגתו. להערכתו, בחירות הבאות יהיו בין ביבי ליאיר. זה כמובן מסתמך על הערכה כי הברית בין ביבי ומופז לא יביאו שינוי משמעותי בחוק טל ושיטת הממשל ויאיר יוכל להמשיך להציג את הסוגיות כעיקריות והבעיתיות בחברה. מאוחר יותר, כתשובה לשאלה, בן טען כי מתנגד לשינוי שיטת הממשל מהסיבה שזה לא באמת ישנה משהו (ראש ממשלה בישראל גם כך חזק מאוד ואחוז החסימה הגבוה, יאלץ מפלגות קטנות להתאחד פקטיבית ולפעול בנפרד לאחר כניסתם לכנסת, בדיוק כפי שעשו גפני וליצמן). לגבי חוק טל, לדעתו לא יבוא שינוי משמעותי בעניין זה בממשלת ביבי-מופז.

לקראת סוף ההרצאה עמדה בפניי תמונה של משחק מונופול וכל פולטיקאי, בתורו, קונה "נכסים" ומנסה לגייס איתם את הבוחרים: שלי קנתה את הכלכלה הסוציאלית, יאיר את חוק טל ושיטת הממשל, ביבי וברק את הגרעין האירני, מופז שלפני היה עם העניין החברתי ומופז שאחרי, ביחד עם ביבי, גונב ליאיר את "הנכסים", ליברמן משלב בין האנטי דתי לבין "הנאמנות למדינה" וש"ס בין הדתי לאותה ה"נאמנות". כמובן יש גם שחקנים קטנים יותר. במשחק זה, ביבי מצטייר כשחקן מושלם. בזמן שהאחרים מתנגדים אחד לשני כדי שלבוחר יהיה קל יותר להבדיל בינם לבין האחרים (למשל, שלי נגד שינוי שיטת הממשל ויאיר נגד כלכלה סוציאלית), ביבי מפזר סיכונים ומשקיע בדבר הפופולארי בנקודת זמן נתונה. לא פלא שאף אחד לא מערער את מעמדו.

נ.ב. בבחירות האחרונות אלוף בן הצביע ל"קדימה". פרט שולי בפניי עצמו אך מעניין, בעיני, בהתבסס על כך שמדובר בעורך "הארץ".