הספר יצא לאור בהוצאת "רדיקל" שמכריזה על עצמה כ"הוצאה ללא כוונות רווח, אבל עם כוונה אחת גדולה - להביא אל הקהל הישראלי את הספרים משני התודעה של היום, שטומנים בחובם את הרעיונות משני המציאות של מחר".
תקציר
הספר סוקר את התפתחות הקפיטליזם ומצביע על הקשר בין השיטה הקפיטליסטית הדורשת גדילה מתמדת לניצול יתר של משאבי טבע. ניצול יתר של הטבע גורם להכחדת מינים של חיות, דגים, חרקים, צמחים, דילול האדמה ולבסוף משחק תפקיד מרכזי במשבר האקלים. הספר מציע סקירה של טכנולוגיות עכשוויות האמורות לעזור לאנושות לתקן את הנזק שנעשה אך אלו לא יספיקו לשפר את המצב כל עוד השיטה הכלכלית מסתמכת על גדילה מתמדת. בחלקו השני של הספר ישנה הצעה לשינוי השיטה הכלכלית ומעבר לכלכלת שפע יציבה שמטרתה רווחת האדם ויציבות אקולוגית.
- קפיטליזם מתאפשר בגלל יצירת מחסור מלאכותי במשאבים על ידי בעלי הכוח שהם גם המרוויחים העיקריים של השיטה.
- קפיטליזם מחייב גדילה מתמדת של הכלכלה.
- גדילה מתמדת של הכלכלה נמדדת בין היתר על ידי התמ"ג המצומד חזק לטביעת הרגל החומרית.
- דרישת הקפיטליזם לגדילה מתמדת של תמ"ג פירושה ניצול יתר בלתי נמנע של הטבע.
- נחוצים פתרונות טכנולוגיות להתמודדות עם משבר האקלים אך אלו לא יצליחו למנוע ניצול יתר של הטבע כיוון שלא יצליחו לבטל את הצימוד החזק בין תמ"ג לטביעת הרגל החומרית.
- כלכלה מקיימת תהיה מבוססת על מדדים הוליסטיים יותר שימדדו את רווחת האדם ומצבה של המערכת האקולוגית.
- דרוש שינוי משמעותי בתפיסת הטבע - לא לניצול, כן לשותפות.
הרחבה
בפרק הראשון היקלמספר שבניגוד לנרטיב המקובל, השיטה הקפיטליסטית לא הייתה זאת ששחררה את הצמיתים מהפאודליזם. סדרה של המרדות איכרים שהחלו בראשית המאה ה 14 הביאה לשחרור הצמיתים לקראת אמצע המאה ה 15. האיכרים החופשיים החלו לבנות "חברה קואופרטיבית שוויונית, המבוססת על היכולת לספק את כל צורכיה ברמה עצמאית מקומות". תהליך זה פגע בצבירת הון של האצולה וכתגובה הם גירשו את האיכרים מאדמותיהם באלימות. בנוסף, שטחים שהיו נחלת הכלל, גודרו והופרטו לשימוש האליטות. תהליך הגידור, בין היתר, אפשר צבירת הון ראשונית שהייתה דרושה לעליית הקפיטליזם (אדם סמית קרא לזה "צבירה קודמת" וקרל מרקס היה כנראה קרוב יותר למציאות וקרא לזה "צבירה פרימיטיבית"). בנוסף, הגידור הפך את האיכרים לכוח עבודה זול כאשר הם נאלצו למכור את עבודתם תמורת שכר ובעצם הפכו לפרולטריון.
טענה חשובה נוספת של הפרק היא הצימוד החזק בין תמ"ג (תוצר מקומי גולמי, מדד לגידול הכלכלה) לטביעת הרגל החומרית (מדד לכמות הטבע הנדרשת כדי לתמוך באנשים או בכלכלה ולהתמודד עם החומרים המזהמים שלנו) - צימוד המבטיח שגידול הכלכלה פירושו ניצול של הטבע. כיוון שהשיטה הקפיטליסטית דורשת גידול מתמיד של הכלכלה (2-3% בשנה), אנחנו בוודאות אמורים להגיע למצב שבו כדור הארץ אינו יכול לספק לנו את החומרים הנחוצים לתמוך בגידול זה. כבר היום הערכת המדענים היא שאנו חוצים פי 2 את הגבול הבטוח של טביעת הרגל החומרית העומד על כ 50 מיליארד טונות בשנה (והעליה נמשכת). נתון הבא ממחיש עוד יותר את הניצול המוגזם: כדי לעמוד בטביעת הרגל החומרית הבטוחה, טביעת הרגל החומרית לאדם צריכה להיות קטנה מ 8 טון בשנה. במדינות בעלות הכנסה גבוה הנתון עומד על כ 28 טונות בממוצע בשנה.
בפרק שלוש היקל מדבר על הצורך בטכנולוגיות לכידת פחמן, צמצום פליטת גזי חממה, מיחזור ואנרגיה מתחדשת. כל אלו חיוניים לנו ועלינו לפעול מהר על מנת לפתחם. יחד עם זאת, טכנולוגיות אלו לא מצליחות לנתק גידול הכלכלה מטביעת הרגל החומרית ורעיון של צמיחה ירוקה הוא אשליה. כיוון שזהו המצב, וכיוון שהפוליטיקאים והכלכלנים תמיד בוחרים בגידול ולא באקולוגיה יש צורך בשינוי השיטה הכלכלית.
"ברמה עולמית, אנו מייצרים מדי שנה אנרגיה נקייה בכמות הגדולה ב 8 מיליארד מגה-וואט שעה מאשר בשנת 2000… אבל בדיוק באותה תקופה, הגידול הכלכלי גרם לביקוש לאנרגיה לגדול ב 48 מיליארד שעות מגה-וואט. במילים אחרות, כל האנרגיה הנקייה שהפקנו מכסה רק חלק קטן מהביקוש החדש"
החלק השני של הספר עוסק בהצעות לבניית שיטה כלכלית חדשה. פרק רביעי סוקר אחר החלוקה הלא שוויונית של הרווחים וטוען שאפשרי להגיע לרמות גבוהות של קדמה אנושית (תוחלת חיים, חינוך, רפואה ועוד) בלי רמות גבוהות של תמ"ג (ולכן גם ללא טביעת רגל חומרית גבוה). יותר מזה, מעבר לסף מסוים, הגידול הנוסף מתחיל בעצם להשפיע השפעה שלילית על הרווחה האנושית. מעל סף מינימום של תמ"ג העומד על כ 10000 דולר לנפש מה שחשוב הוא חלוקה שוויונית של הרווחים.
"הדביקות בגידול היא לא יותר מאידיאולוגיה שמביאה תועלת למעטים על חשבון עתידינו המשותף. כולנו נדחפנו ללחוץ על דוושת הגידול, והתוצאות עבור עולמנו החי הן קטלניות - כל זה כדי שהאליטה העשירה תוכל להתעשר עוד יותר. מנקודת המבט האנושית, ברור שמדובר באי-צדק. ואכן, כבר זמן רב שאנחנו מודעים לבעיה הזו. אבל מנקודת המבט האקולוגית, זה עוד יותר חמור - זה סוג של טירוף"
המסקנה של הפרק היא שיש להחליף את המדד תמ"ג במדדים הוליסטים יותר: מדד החיים הטובים יותר (הכולל נתונים על רווחה כמו דיור, משרות, חינוך, בריאות ואושר), מדד הרווחה הכלכלית המקיימת, מדד הקידמה האמין.
פרק חמישי מדבר על הצעדים שיש לנקוט על מנת להגיע לכלכלה מקיימת, כמו: הפסקת התיישנות מתוכננת, הסקת פרסום, מעבר מבעלות לשימוש, צמצום תעשיות הרסניות לאקולוגיה (תעשיית דלקי מאובנים, תעשיית בשר בקר), לצמצם את האי-השוויון. הטענה היא שמחסור (במשאבים, חלוקת הרווחים, זמן פנוי) נוצר בכוונה לטובת הגידול הכלכלי. במערכת שתכליתה גידול, המטרה אינה לספק צרכים אנושיים אלא להימנע מלספק אותם על מנת לגרום להם להתייעלות.
"צנע מעודד מחסור כדי לייצר גידול נוסף. יציבות מעודדת שפע כדי להפוך את הגידול למיותר. כדי להימנע מקריסה אקולוגית, הסביבתנות של המאה העשרים ואחת חייבת לנסח תביעה חדשה: תביעה לשפע קיצוני"
כמובן שכדי כל זה יתאפשר חייבים גם שינויי במבנה פוליטי. חלוקה לא שוויונית של הכנסות תורגמה לכוח פוליטי ולכן יש צורך להרחבת הדמוקרטיה והוצאת השפעה של כסף גדול על הפוליטיקה.
"האובססיה של ההון לגידול בלתי פוסק על חשבון העולם החי עומדת בסתירה לערכי הקיימות של רובנו. כשנותנים לאנשים אפשרות להחליט בנושא, הם בוחרים לנהל את הכלכלה על פי עקרונות המצב היציב, שנוגדים את צו הגידול. במילים אחרות, לקפיטליזם יש נטייה להיות אנטי-דמוקרטי, ולדמוקרטיה יש נטייה להיות אנטי-קפיטליסטית"
בפרק השישי והאחרון מדבר היקל על תפיסת הטבע המעוותת של האדם המודרני אל מול האנימיזם. היקל מדבר על ההשפעה של גישה פילוסופית, בפרט הדואליזם של דקארט, על ניתוק האדם מהטבע המאפשר את ניצולו. האנימיזם מכיר במינים אחרים כסובייקטים החווים באופן חושי וסובייקטיבי את העולם, בדיוק כמו בני האדם. כנגד הדואליזם של דקארט, מעמיד היקל את הפילוסופיה של שפינוזה המדבר על החומר, התודעה, הנפש והאלוהות כאחת. היקל ממשיך ונותן דוגמאות מהמדע המודרני על חיידקים, עצים ופטריות המעברים ביניהם מסרים ועוזרים למינים אחרים לשרוד. ולבסוף מציע מוסר אקולוגי חדש שמציע מדתיות והתחשבות בטבע (לעומת העיקרון הקפיטליסטי המצווה: קחו יותר מאשר תתנו בתמורה).
מחשבות
למרות שהכותרת של חיבור זה היא "מחשבות על…" אני לא מתכוון להכביד במילים משלי. מטרת החיבור הייתה קודם כל לעשות לעצמי סדר ועל הדרך, אם כבר הושג, לנסות להצית מחשבה על נושא האקלים אצל מי שטרם השקיע מחשבה על הנושא ולעניין בספר את מי שגם כך חושב על נושאים אלו. אני לא מומחה לאף אחד מהנושאים המדוברים בספר ועדיין הרשתי לעצמי לא להסכים עם חלקם. אם זאת, אני סבור שאי ההסכמות אלו מתגמדות אל מול המסר המרכזי של הספר והוא שהשיטה הכלכלית הנוכחית, גורמת לניצול יתר של משאבי הטבע ומובילה אותנו למשבר אקולוגי חמור.
בעקבות המחקרים שמצוטטים בספר, השתכנעתי שאין לנתק את הגידול הכלכלי מניצול משאבי טבע. האינטואיטיבי קיבל אחיזה במציאות הרי כל אחד בטח שאל את עצמו עד מתי הכלכלה תוכל לצמוח? ואם נמשיך לצרוך, מאיפה נשיג עוד ועוד חומרים להרכבה של הפלאפון החדש או פאנל סולרי? שאלות אלו תמיד שייחתי לחוסר ההבנה שלי את הכלכלה. לאחרונה אני רואה יותר ויותר כלכלנים בכירים שואלים את אותן השאלות כאילו גם הם חשבו שלא מבינים מספיק וקיבלו פתאום אומץ.
יחד עם זאת, קשה לי לקבל את הקפיטליזם כמקור הבלעדי כל הרוע האקולוגי. אני לא השתכנעתי שלגידול האוכלוסייה אין תרומה לכך. גם לפני המצאת הקפיטליזם אנשים הצליחו להוציא מערכות אקולוגיות משיווי משקל ואני לא בטוח שללא הצורך בגידול מתמיד של הכלכלה, גידול מתמיד של האוכלוסייה לא היה מייצר, אולי אפילו מוקדם יותר, משבר דומה. אני מבין שמבחינת הסיפור שהספר מספר, הנחה זאת לא נוחה (כי אז הפתרון חייב להתייחס גם לסוגיה זאת), אבל הייתי שמח אם הנושא היה עולה בצורה יותר רצינית בספר.
נושא האנימיזם, שכנראה חביב על היקל, מעורר בי אי נחת. לדעתי אפשר (וצריך) לכבד את הטבע גם מבלי לראות בכל בעל חיים, חרק או עץ בן משפחה. סיפורי שבטים ומסורות עבר הם מרתקים אבל גיוס של המדע המודרני להצדקת אמונות קדומות של אנשים אף פעם לא היה חביב עלי. ניחוח הניו אייג'י של מספר פסקאות בתחילת הספר והסירחון הניו אייג'י של הפרק האחרון יכולים להרחיק קוראים או לכל הפחות לגרום להם להנמיך בערכם של טענות אחרות בספר.
מקווה שהשגתי גם את מטרתי השניה וגרמתי למי שהגיע עד לכאן להתחיל/להמשיך לדאוג בהקשר למשבר האקולוגי.
אני מבקש את סליחתי על כך.
ג'ניה יורקובסקי
No comments:
Post a Comment