"לדבר לעצמנו"... זה ספר נהדר!
יש בו חיים ומוות, גוף, רגש, תחושות ופחדים, אהבה וחמלה, שנאה, מין, הורות, הרבה הורות והרבה מין והרבה מוות... וחיים.
יש בו הרבה משפטים יפים
יש בו הרבה משפטים יפים
"הוא, בגוף שלישי, אהובך, בגוף שני, שלעולם לא יתקיים שוב בגוף ראשון. הדקדוק לא מאמין בגלגול נשמות. הספרות כן."
והרבה תחושות.
לפרקים נאלצתי לעצור ולקחת אוויר.
מאז שאני הורה אני חושב על מוות יותר... אחרת. פתאום יש המשך, נלוות תחושת החמצה, כאב. כאילו אני ממשיך להתבונן על ליאור ואמילי ומנחש אותם בעתיד. מה יזכרו? איך יתפסו את אי קיומי?
"מבהיל אותי לראות כמה מהר אתה, זאת אומרת, גם הזמן שלך, בסוף, ואני מבלה שעות בלהמציא לך פנים, גובה - קול לא, את הקול אני לא מסוגל..."
מאז שאני הורה אני חושב אחרת גם על החיים. שדה ראייה כמו התעוות ודברים לא חשובים פינו את מקומם לדברים לא חשובים אחרים. אני מסתכל על הסובב דרכם, בעיניהם של ליאור ואמילי. היתכן שהם מסתכלים עלי כמו שאני הסתכלתי על אבי? אבל הוא כבר אז היה מבוגר ואני עדיין ילד.
זהו ספר בלתי אפשרי.
פרודוקס ספרותי - הנה הוא בידי.
כנראה רק כך היה אפשר לכתוב אותו, מונולוגים שכל דמות מדברת לעצמה. היא חיה-מתה, הוא מת-חי והילד שמשחק עם העננים.
זהו ספר מלא כנות.
"אבל לי, לי זה לא יקרה, חשבתי. והנה: אני מתחילה לבלבל בין יופי לנעורים"
ממליץ בחום.
"אולי הספרים עצמם, שהם ישויות תבוניות, מאתרים את הקוראים שלהם ודואגים שיבחינו בהם"
תודה ל Tesha Neshamot - תשע נשמות
No comments:
Post a Comment