הספר "פילגשו של ויטגנשטיין" של דיוויד מרקסון הוא ספר משונה, מוזר ואפילו משוגע. ישנה קייט שחושבת שהיא הבת אדם האחרון בעולם שלא נותרו בו אפילו בעלי חיים. היא כותבת סוג של יומן ובו נזכרת בפרטים רבים, עובדות על העולם, נכונות ולא נכונות. היומן הזה נפרש על מאות עמודים ודי קשה לקריאה כי העלילה בו היא מאוד מופשטת וישנו רק שטף של עובדות ואמירות אסוציאטיבית שזורמות אחת אחרי השנייה בלי פואנטה או כיוון התפתחות ברור.
"אין שום דמות בחלון בציור של הבית, דרך אגב.
אם הוא לא צל, אולי הוא וילון.
לאמיתו של דבר, ייתכן שלמעשה מדובר בלא יותר מאשר ניסיון לרמז על עומקים, בתוך החדר.
אם כי במובן מסוים, הדבר היחיד שיש באמת בחלון הוא קצת פיגמנט סיינה שרופה. וקצרה אוכרה צהובה.
למען האמת גם אין שום חלון, באותו מובן מסוים, אלא רק צורה.
כך שמעט ההשערות אולי שיערתי לגבי הדמות שבחלון ייראו עכשיו משוללות כל משמעות בבירור.
כמובן, אלא אם כן בהמשך אשתכנע שיש דמות בחלון שוב.
לא ניסחתי את זה טוב.
מה שהתכוונתי לומר הוא שיכול להיות שאשתכנע מחדש שיש דמות בחלון, וודאי לא שמישהו שהיה בחלון עזב ואולי יחזור.
בכל מקרה, עומדת בעינה העובדה ששום שינויי בתפיסה שלי, כמו זה, לא משנה שום דבר בציור.
אז אולי ההשערות הקודמות שלי בכל זאת נשארות תקפות.
אין לי ממש מושג למה אני מתכוונת בזה.
שהרי את לא ממש יכולה להעלות השערות על שמות כשאין דמות לשער עליה השערות.
יחד עם זאת, אי אפשר להכחיש שאכן העלית השערות כאלה."
קניתי את הספר בגלל שמו, את מרקסון לא הכרתי אבל את ויטגנשטיין כן.
בהתחלה ראיתי בטקסט מעין בדיחה ארוכה שאמורה מתישהו להתחלף בטקסט מסודר ועקבי יותר. כאשר עברתי כמה עשרות רבות של עמודים והאופק לא נראה מבטיח, דפדפתי קדימה וקיבלתי את הרושם שכך זה ממשיך עד סוף הספר.
פנאי מחשבתי זה מצרך נדיר גם בימים רגילים ובמיוחד בשנה החולפת עם המלחמה, החטופים, המהפחה המשטרית והעומס בחיי לאחרונה - החלטתי לוותר. ידעתי שיש אחרית דבר מאת דיוויד פוסטר וואלאס כך שהמשכתי אליה.
פוסטר כתב ביקורת מעולה והציע ניתוח עמוק של הספר. נקודה אחת קשורה לסגנון והקשר בין הפילוסופיה של ויטגנשטיין לעולם שנברא מפילוסופיה זאת:
"הספר של מרקסון ממחיש, בצורה קונקרטית ועתירת דמיון, את העולם המתמטי הקודר מאוד שוויטגנשטיין העלה באוב בטיעונים המופשטים של הטרקטטוס... הרומן מחיה את כתביו המוקדמים של ויטגנשטיין, נותן להם פרצוף, למען הקורה... כתביו הם כה קשים, ולוקח כל כך הרבה זמן רק לפענח אותם ברמה המילולית, עד שהלוליינות המנטלית המיגרנית שנדרשת מן הקורא שלו מוחצת כמעט לגמרי את ההשלכות הרגשיות המחרידות של המטפיזיקה המוקדמת שלו. אבל הפילגש שלו, לעומת זאת, שואלת את השאלה שהאדון שלה בדפוס אינו שואל: מה היה קורה אם מישהו היה צריך ממש לחיות בעולם טרקטטי?"
עם הביקורת הנפלאה של פוסטר, חזרתי והתחלתי לקרוא את הספר שוב. הפעם לא חיפשתי שינוי של קצב וסגנון של הטקסט. הייתי סובלני יותר. אווירת ה"צחוקים" התחלפה בזה שהתחלתי לשים לב (או לדמיין?) שישנם חלקים קצרים שפויים יותר וחלקים אחרים שפוים פחות, רגעי אופטימיות של קייט ורגעים בהם היא עייפה או מתוסכלת. שינוים עדינים שאינני בטוח שלא היו השתקפות של מצבי רוח שלי תוך כדי הקריאה.
"כל מה שהתחלתי לומר, אני חושבת, הוא שאני רואה ציור שוואן גוך לא צייר, ושעכשיו נעשה לרפרודוקציה של הציור ההוא, ושמלכתחילה הוא ציור של מדורה שאני עצמי לא הקמתי.
אף על פי שמה שהשמטתי לגמרי הוא שהציור הזה הוא גם לא באמת של מדורה עצמה, אלא של השתקפות של מדורה.
אז במילים אחרות, מה שאני רואה, בסופו של דבר, הוא לא רק ציור שאינו ציור אמיתי אלא רק רפרודוקציה, אלא הוא גם ציור של מדורה שהיא לא מדורה אמיתית אלא היא רק השתקפות.
ומעבר לזה, הרפרודוקציה היא בכלל לא רפרודוקציה אמיתית בעצמה, כיוון שהיא קיימת רק אצלי בראש, ממש כמו שההשתקפות היא לא השתקפות אמיתית מאותה סיבה.
אין פלא שסוזאן אמר פעם שוואן גוך צייר כמו משוגע."
זהירות ספוילר (אולי)
לקראת סוף הספר, קייט מצליחה לכתוב ברור יותר. זה דומה למישהו שמנסה להגיד לך משהו מאוד רגיש עבורו, מנסה הרבה זמן, נע סביב סביב ואז כאשר כמעט הגיע ללב העניין, נעצר ומשאיר אותך להשלים לבד את הסיפור.
"כי ללא כל ספק מספר הדברים שהיית מעדיפה לעולם לא לזכור לא נופל ממספר הדברים שכן היית רוצה, כמובן.
כמו כמה אדם היה שיכור בסוף השבוע ההוא, למשל, ולכן אפילו לא חשב להזמין רופא עד שהיה הרבה יותר מדי מאוחר.
...
וגם אם אף אחד לא היה אשם בזה שלוסיאן מת אחרי הכול.
אם כי כפי הנראה באמת השמטטי את החלק הזה קודם, בעניין המאהבים שלקחתי לי כשעדיין היית אשתו של אדם.
גם אם את שוכחת אם בעלך השתכר מפני שעשית את זה, או אם את עשית את זה מפני שבעלך השתכר.
ללא ספק יכול להיות ששני הדברים במידה רבה, מצד שני.
כי ככה זה באופן הכללי, שני הדברים במידה רבה.
ושום דבר ממה שכתבתי הרגע הוא לא מה שקרה באמת כך או אחרת.
כי שנינו היינו שם, בסוף השבוע ההוא.
ולא יכולנו לעשות שום דבר לגבי שום דבר, זה הכל."
סוף הספוילר.
קייט ממשיכה לספר על הזמן מלפני שכולם נעלמו, אבל מהר מאוד נסוגה חזרה פנימה והטקסט שוב הופך להיות אסוציאטיבי וחסר כיוון. רצף עובדות על העולם שנראה עכשיו שתפקידם העיקרי הוא למלא את ההכרה של קייט ולחסום מהופעתם של זכרונות אישיים. והאסימון נופל, ופתאום כל הטקסט, מהעמודים הראשונים של הספר, מקבל מובן אחר, אנושי יותר. מה שקורה הוא שקייט לא מצליחה להיות לבד. היא מוצפת חרדה, דיכאון, תיסכול והדרך היחידה להשקיט קצת את המחשבות שלה היא בעזרת הצפה של תודעתה במחשבות "ניטרליות" על העולם.
סופרים ממציאים עלילות על מנת להגיד לנו דברים שקשה להגיד אותם באופן ישיר. כולנו מכירים את זה שנדרשים מילים רבות כדי לתאר, לספר, לחלוק חוויה עם האחר. כמעט תמיד מילים אינן מספיקות, ואז קורה שאנחנו מנסים להגיד את מה שבעצם אי אפשר. ויטגנשטיין מסיים את הטרקטטוס שלו באמירה מפורסמת - "מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק". מרקנסון לא שומע להצעתו ומצליח לדבר על מה שאי אפשר. זה הפרדוקס של ספרות יפה בפרט ושל אומנות בכלל.
במקרה של קייט, העלילה על חייה, כמה מתוחכמת שלא תהיה, כנראה שלא הייתה מצליחה לספר לנו על העולם הפנימי שלה כמו שהטקסט שמרקסון כתב. סיפורה העובדתי הטראגי לא ייחודי ואולי אפילו לא מעניין מספיק. אבל רגשותיה, תחושותיה ותפיסות העולם שלה כן, וכדי להמחישן, יש צורך בטקסט כפי שהוא, יש צורך במסע שהטקסט מוביל אותנו אליו.
"כי הדבר שאני גם פתאום חושבת עליו עכשיו הוא שאפשר שזה יהיה רומן אוטוביוגרפי לגמרי שנפתח רק אחרי שאני לבד, בבירור.
וכך שבבירור לא יהיה שום אופן שאפשר לצפות שתהיה בו יותר מדמות אחת אחרי הכול.
אפילו שעדיין אצטרך לזכור להישאר מחוץ לראש שלי בזמן שאכתוב משהו מכל זה גם כן, כמובן.
ואף על פי כן.
לאמיתו של דבר, הוא עשוי אפילו להיות רומן מעניין, בדרכו שלו.
רוצה לומר, רומן על מישהי שהתעוררה ביום רביעי או חמישי כלשהו וגילתה שלמראית עין לא נשאר שום אדם אחר בעולם.
טוב, ולא שום שחף, גם כן.
פרט לכל מיני ירקות ופרחים, מנגד.
לבטח זאת תהיה התחלה מיניינת, בכל אופן. או לפחות לרומן מסוג מסוים.
רק תארו לעצמכם איך הגיבורה תרגיש, עם זאת, וכמה מלאה בחרדה היא תהיה.
והחרדה ההיא תהיה חרדה אמיתית כל כולה במקרה הזה, גם כן, בניגוד לאשליות שונות.
כמו מהורמונים, או מגיל.
אפילו שהמצב שלה כולו עשוי לבטח להיראות לא פעם כמו אשליה בפני עצמו, למרבה הפרדוקס.
כך שעד מהרה היא תהיה משוגעת לגמרי, מטבע הדברים."
No comments:
Post a Comment